תפילה ותפילות, פרופ' חננאל מאק

סידור התפילה הוא אחד הספרים המרכזיים ביותר בחיים היהודיים. בניגוד למקרא או לתלמוד שעיקר הענין בהם הוא אינטלקטואלי, משמש סידור התפילה יהודים רבים באופן יומיומי, חסר יומרות. ספרו של פרופ' חננאל מאק, 'תפילה ותפילות', נוסף למדף הספרים היהודי כספר מחקר יסודי של התפילה היומיומית, והוא מיועד לכל שוחר דעת החפץ להתוודע לתפילה, כאחת מאבני הבניין של היהדות.

בחלקו הראשון של הספר נידונים נושאים כלליים הנוגעים לתפילה ובהם: תפילת קבע ותפילת תחנונים; מקומו של הפרט בתפילת הכלל; מקומו של שליח הציבור; לשון וסוגות של תפילה ועוד. מתוך הדיון מתוודע הקורא לעמדותיהם של גדולי ישראל בכל הדורות בנושא התפילה.

בגופו העיקרי של הספר משולבים תיאורי החלקים העיקריים של התפילה והדיונים בהם, עם הצגת הבסיס ההיסטורי להיווצרותם. עבור הקורא שאיננו מכיר את סידור התפילה מהווה חלק זה מפת דרכים המאפשרת לו להבחין בין החלקים השונים של הסידור וכך להוציא אותו מחזקת ספר סתום. הקורא המורגל בתפילה ימצא בספר מחקר עדכני על התהוותה ההיסטורית של התפילה, גופי התפילות מתוארים כאן כמַעֲנִים לצורכי הרוח והחברה אשר עלו בתקופות שונות, בעיקר בעת העתיקה אך גם בימי הביניים ואף בעת החדשה ועד לתקומת מדינת ישראל. לטובת המבקשים להעמיק עוד נוספה לספר ביבליוגרפיה עשירה ובה מקורות ראשוניים לסוגיהם וספרות מחקר מודרנית.

תפילה ותפילות

http://www.massa.co.il/tfila-tfilot.asp

מתוך הספר :

יג.  גבולות ההיתר להתפלל – היבט תיאולוגי 

שאלה אחרת שעליה יש לתת את הדעת היא מה הם גבולות ההיתר להתפלל תפילות ספונטאניות  וחופשיות. לכאורה נשמעת השאלה חסרת שחר: וכי למה ייאסר על האדם להתפלל כאשר יבחר? חוסר הטעם לכאורה שבשאלה זו מחריף במיוחד נוכח ההערכה שבדרך כלל המרבה להלל ולשבח את אלוהיו עושה זאת מתוך תחושה דתית המפעמת בו, ואינו מצפה לגמול על תפילות ההלל שלו. גם המתוודה על חטאתיו עושה זאת בדרך כלל מתוך צורך נפשי ורצון לפרוק מעצמו את המתח של חיים בחטא, ולא על מנת לזכות בפרס כלשהו. והוא הדין במתפלל המודה על חסד שנעשה עמו או על רעה שנמנעה ממנו – גם הוא לרוב אינו עושה זאת כדי לזכות בהטבות מאת האל, והוא מבטא בתפילתו את רגש התודה שהוא חש כלפי האל, כדרך רוב המודים על הטובה, גם ביחסים שבין בני אדם.                 

אכן, משנקבעו מבני הקבע המחייבים של התפילה הוטלו על המתפלל חובות שעליו לעמוד בהן: זמנים קבועים, נוסחאות חובה (שהתגבשו סופית במשך כמה דורות), מסגרות חברתיות, מקום מועדף וכיוצא באלה. אולם מדוע תימנע מהאדם הזכות להוסיף על אלה כרצונו?

אולם הדבר אינו פשוט כל עיקר. בתחום תפילת הַשֶּׁבַח קבעו חכמים את הנוסחאות המוגבלות אשר אין להרחיבן, וזאת מטעמים תיאולוגיים. בתלמוד מופיע סיפור מעניין המעמיד יפה על העניין (ברכות ל'ג ע'ב):

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא. אמר האל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי, החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים. כי סייים אמר ליה: סיימתינהו לכל שבחי דמרך? למה ליה כולי האי? אנן, הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבנו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה לא הוינן יכולין למימר להו. ואת אמרת כוליה האי ואזלת?! משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי  זהב והיו מקלסים אותו בכסף  – והלוא גנאי הוא לו.