יוצרי 'סרוגים' עשו זאת לאט ובתחכום. את שני הפרקים הראשונים עברנו בכיף. מה גם שעד שסוף סוף 'מתייחסים' אלינו בעולם הגדול, מה לנו כי נלין? – צפו וסתמו. אלא שככל שעברו להם הפרקים נהיה לנו קשה יותר ויותר, אבל עדיין מי יעיז לומר מילה? אז שבוע שעבר היה חלוץ ראשון (הרב אבינר)  שצעק: המלך הוא עירום והשבוע יוני לביא מעיז לראשונה להוציא את מה ששמר בבטן על מלכת הביצה.

 וגם, ניסיון נוסף לענות על השאלה האם תיתכן יצירה יהודית מקורית וגם שתהיה מעניינת באמת, כשהיא מגודרת בגדרי הלכה?

נדמה שאלפיים שנה חיכינו רק לרגע הזה. הִנֵה, קיבלנו בָּמָה! ועוד איזו במה – סידרה שלמה בערוץ הכבלים YES. ולכן, לפני הכול, אי אפשר שלא להגיד מילה טובה על התוכנית הזו. פריצה ראשונה של יוצר ויוצרת מהמגזר אל הטלוויזיה הכללית וסידרה נצפית ומדוברת מאוד שהצליחה להציף את בעיית הרווקות המאוחרת על הניסיונות והקשיים הכרוכים בה, את מצוקתם המיוחדת של הגרושים, ובכלל - את המתח התמידי שחי בו אדם דתי המוקף בסביבה חילונית. אין מה לומר, יותר משהיו מצליחים לעשות הרבה מאמרים מלומדים של כל מיני רבנים, יותר משהיו גורמות כתבות סוחטות דמעות בעיתוני המגזר, עשתה 'סרוגים', ובגדול.

אלא שלמרות כל זאת הדרך שבה זה נעשה מעוררת כמה סימני שאלה נוקבים.

לכאורה אין שום פסול ברצון לחשוף את חייהם המעניינים של כמה מאות רווקים ורווקות משוכני ה'ביצה' בסלונו של עם ישראל. בתור מי שבאו בעצמם מן המקום הזה, אין לי ספק שמפיקי הסדרה מכירים את שוכניה היטב. אלא שדווקא בגלל זה, עוד לפני שאלת מיליון הדולר עד כמה הסדרה באמת משקפת את חייו של כלל הציבור הדתי-לאומי (קראתם לה 'סרוגים', לא?), ולא של כמה מאות צעירים ירושלמיים, אין לי ספק שאפילו אותם היא לא משקפת באמת. גם מבלי להכיר מקרוב את האנשים האלו, צר לי לקבוע שסרוגים 'הרגה' אותם לגמרי. מאנשים אמיתיים עם עולם מלא של רגשות, מחשבות ותחומי עניין מגוונים, הם הפכו לאנשים צרים, שטחיים וחד ממדיים. אין להם בעולמם לא משפחה ולא לימודים, לא בילויים ולא קריאת ספרים, לא לימוד תורה, לא פוליטיקה ולא רוחניות. כלום! רק דבר אחד מעסיק את מוחם הקודח וממלא את יומם מצאת החמה ועד צאת הנשמה. דייטים.

אלא שהבעיה לא נגמרת כאן. היא רק מתחילה. בדרך אגב, 'סרוגים' מעבירה המון מסרים סמויים. האם זה מקרי שכל הגברים בסדרה הם אימפוטנטים רגשיים, 'לא בנויים לקשר ארוך', חסרי טקט, אגואיסטים או סתם נודניקים טרחניים?

האמת לא כולם. יש אחד ויחיד שלא. אַבְרִי. הבחור החילוני (...) הוא - גבר אמיתי. בוגר, סבלני, רומנטי, עדין, מתחשב, פתוח לשינוי. אז אם לא הבנת את זה מותק, נגיד ברור יותר. את מחפשת אהבה סוחפת עם גבר אמיתי? עזבי אותך מהדתיים המתוסבכים. את כבר מבינה לבד איפה כדאי לחפש. (מעניין שב'סרוגים', באופן לא מפתיע, מה שהרס גם את האהבה הגדולה בינו לבחורה הדתייה היא, כמובן, הדת ו'מגבלותיה'...)

נמשיך הלאה. באופן שיטתי לאורך הסדרה גם האחרונים שהיו נאמנים להלכה ו'שמרו נגיעה' עם המין השני, ואפילו הצהירו על כך בחגיגיות ('אני לא נוגעת בבנים'. יפעת) תוך מקסימום שני פרקים – נפלו שדוּדִים. אין אחד שניצל מיד הגורל! ואתה רואה את זה וכבר מתחיל שאול את עצמך במבוכה – איך ייתכן שאני דווקא החזקתי מעמד והצלחתי לשמור על עצמי מכל זה עד החתונה? יכול להיות שאני המוזר? אולי משהו בי לא בסדר?

והלהיטות של יוצרי הסדרה להראות שכולם כאלו, כולם כמונו, מביאה אותם למעשים בלתי מתקבלים על הדעת. אפילו את ה'מרכזניק' שבחבורה, יוחאי, שְשׂוּרטַט ביד אומן בצורה הכי סטריאוטיפית שרק אפשר, אפילו אותו הם גוררים אל תוך הקלחת בצורה ברוטאלית ולא אמינה. בהופעתו הראשונה מפגין צדיקות חסודה כלפי בחורה שפגש, כשהוא מסרב לבקשתה ללמוד איתו טעמי המקרא, ובתוכנית הבאה הוא כבר פורץ גבולות באמצע הרחוב... ולא רק זה – אחרי חמש דקות, באינפנטיליות ילדותית, הוא מציע לה להתחתן איתו כדי 'לכפר' על מה שעשה. לא צריך להיות 'מרכזניק' בשביל להיעלב. הלו, חבר'ה, לא נסחפתם? גם בסדרה על דתיים מותר לשמור על רמה.

אז מה היה לנו? ישובי הביצה ללא יוצא מן הכלל אינם שומרים נגיעה. הדוס מ'מרכז' גם לא. ואפילו לא המתנחל הנשוי (+3). אז מי כן? אף אחד! מה, אתם מרימים גבה? וכי בחיים שלכם יצא לכם פעם לראות דתי שכן שומר על ההלכה?!

וכך באלגנטיות ובהדרגה מופלאה מפרק לפרק עולה כמות הסצנות שמי שרוצה ולו מעט לשמור על ניקיון עיניו ועל התוכן שנכנס דרכם, חייב למצוא במה להתעסק על שולחן הסלון במבוכה. מה קרה? העלילה נחלשה וצריך לפצות על כך בדרכים אחרות?

הלאה - ומה עם המשפ